יש לי הרבה דברים שאני חולם לעשות כמו להתחיל לרוץ, לכתוב ספר, לנגן ..אני בעיקר טוב בלזרוק רעיונות אבל לא מצליח ליישם אותם בשטח, כשאני מתחיל ומבין שזה ידרוש ממני מאמץ והתמדה, אני עוזב את זה די מהר. מה אפשר לעשות?
כידוע "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד"(לאו דזה) מתברר שסוף הציטוט (הפחות מוכר) ממשיך וטוען - "וגם מסתיים בצעד קטן אחד". זו כנראה המהות של כל תהליך- אין קיצורי דרך. הכל מתחיל ונגמר בצעדים קטנים יומיומיים. תוצאה חיובית ויציבה מושגת בתהליך איטי ובטוח. אולי רק בתכניות טלוויזיה כוכבים נולדים ברגע.
אז... מה לעשות?
• מדוע? רגע לפני שאתה מגשים חלומות. נסה לעצור ולברר לעצמך- מה הסיבה שחשוב לך להתחיל לרוץ, לנגן, לכתוב ועוד. מה מניע אותך? האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית? האם להתחיל לרוץ כי "כולם רצים" ?או שמצפים ממני? יש החוששים מכישלון (או מהצלחה) ויעדיפו לדחות את המטלה. משימה הנובעת ממוטיבציה פנימית מעלה את הסיכוי להתמיד ולהצליח בה.
• אל תחכה לרגע הנכון- בפועל הוא לא באמת מגיע. יש לקבוע זמנים או טקסים קבועים ופשוט מתחילים. עצם העשייה תביא לעוד עשייה. כאשר מגיע זמן כניסת השבת, גם אם לא נתאים לנו- נעצור הכל ונדליק נרות. כך נקבע מסגרת למה שחשוב לנו ונפנה לכך זמן. בעזרת משמעת עצמית או במסגרות קבוצתית של קבוצת ריצה, סדנת כתיבה או חוג נגינה.
• ערך ולא מטרה – חשוב להציב מטרות, אך לא פחות משמעותי הוא לבחון אלו ערכים מנחים אותנו ומכוונים אותנו למימושן. אתה רוצה לנגן? שאל את עצמך- אלו ערכים מצויים בפעולת הנגינה? ערך היצירתיות, השמחה, ערך השלווה והרוגע, אולי ערך החברות בשיתוף בפני החברים? וגם אם לא תהפוך לנגן דגול ( בדומה לרובנו) אין זה אומר שוויתרת לחלוטין על המטרה. שכן גם בביצוע צעד אחד קטן מימשת ערך– כאשר פרטת תווי נגינה של שיר אחד בלבד יצרת רגע של רוגע ושמחה, שיתפת חבר ואולי אפילו גילית בך יצירתיות שלא שיערת שקיימת בך. מימשת משהו מהערכים המונחים בבסיס המטרה. אמנם המטרה לא הושגה בשלמותה אך כבר בצעד הראשון יישמת את הערך שפועם בך. אל תזלזל בכך.
• לכוון את הפוקוס לתהליך- התמקדות בתוצאות בלבד (כמו כמה ק"מ רצתי?) עלולה לפגוע במוטיבציה שלך. התוצאה אינה בהכרח מגיעה מיד. לעיתים היא מתעכבת. עצם התהליך הוא המשמעותי והחשוב.
• לתחקר את רגע ההצלחה- השתדל אחת לשבוע לערוך "ניתוח מקרה של הצלחה"- הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית , ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה סייע לך להתמיד באותה משימה?
• הנאה גורמת להנעה-הצלחה אינה חייבת להיות קשורה בעבודה קשה. מותר גם ליהנות! בדוק- מה גורם לך הנאה? אולי כדאי לרוץ עם מוזיקה טובה? אל תשכח לתת לעצמך חיזוקים על הביצוע והעמידה ביעדים.
• לבחור משהו אחד-דמיין להטוטן המפריח כדורים באוויר. לעיתים הכנסת כדור אחד נוסף תביא להפלת כל הכדורים. ולכן התמקד במשימה שאתה רוצה ומעריך שבאפשרותך להתחייב אליה בחודש הקרוב.

• פשוט לעשות! בצע פעולה מידית וקצרת טווח. לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם ללכת לחדר כושר.. במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט ומכאן הדרך לחדר כושר קצרה יותר. לפעמים עצם הידיעה שעומדת בפניי משימה עצומה עלולה לייאש ולגרום לנו מראש לוותר. ולכן הפתרון אינו "הכל או לא כלום" אלא לפרוט את המשימה הגדולה לסדרת פעולות קטנות ברות-ביצוע. פתח יומן והקדש רבע שעה לקביעת יעדים ולו"ז מסודר לשבוע ולחודש הקרוב. פרופ' דן אריאלי מצא שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר -לקבוע מועדים קצרים, וסנקציות על אי־עמידה בהם. קשה לך לגייס את עצמך? בקש עזרה! פנה להורה/חבר(רצוי דמות קרובה אך מספיק קשוחה) שיוודא שאכן ביצעת את המטלות שתכננת. פנה ביומן זמנים ספציפיים לביצועה, ולא רק "כשיהיה לי זמן", הגדר יעדים ספציפיים שברצונך להגיע אליהם ושתף אנשים בכך – זה יסייע לך להתחייב ולבצע מעקב.
• צא לדרך! כדי שלא תגלה, כדברי מרטין לותר- כמה מהר 'לא עכשיו' הופך ל'לעולם לא'.. בהצלחה!!!

הבת שלנו (בת 16) עסוקה בעיקר בלדחות משימות ומטלות גם בלימודים וגם בבית. למעשה, כל מה שאפשר לדחות למחר- זה מעולה מבחינתה. היא נערה מוכשרת שרוצה להגיע רחוק אבל בפועל לא מתאמצת. הדחיינות שלה גורמת ללא מעט עימותים בינינו, היות ואני די מתקתקת ומשימתית. בנוסף המצב משפיע על היחסים עם בעלי שטוען שאני מגזימה וצריכה להניח לה, ומצד שני נרתם לסייע לה ברגע האחרון.

דחיינות היא למעשה תופעה אנושית. אם נודה על האמת, רובינו נוטים לדחות מטלות שמאיימות עלינו או פחות נעימות עבורנו. אולם כאשר דחיינות הופכת לדפוס קבוע היא עלולה להביא לפגיעה בתפקוד וכדאי לטפל בה.
לרוב אנו נוטים לייחס לדחיינות סיבה פנימית הקשורה בעצלנות או העדר מוטיבציה אולם מתברר שדחיינות קשורה לגורמים מגוונים כמו לקות בתפקודים ניהוליים, קשיי ארגון או ביטוי של חרדה.
את מבקשת לסייע לבתך להתנהל באופן יעיל ופרודוקטיבי. אין ספק שמיומנויות של ארגון ועמידה בזמנים נדרשות ביותר בעידן הנוכחי. אולם בראש ובראשונה חשוב שבתך תיקח אחריות על בחירותיה. הפסיכיאטר, ויקטור פרנקל, מייסד גישת הלוגותרפיה ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות", טען שחופש ללא אחריות הינו מסוכן ועלול לגרום להידרדרות מוסרית. פרנקל המליץ להקים בחוף המערבי (מול פסל החירות) את פסל האחריות. השילוב המנצח והנכון לקיומנו כחברה וכפרטים הוא של חירות ואחריות.
את ממהרת לפתור את הבעיה עבור בתך ולסייע לה מניסיונך. אולם עליה ללמוד לנהל את הזמן ולתעדף את המשימות שלה מתוך הבנה שהיא הנושאת באחריות לתוצאות מעשיה. כל זמן שהדחיינות שלה מטרידה אתכם וברגע האחרון מישהו נרתם לעזרתה הרי שהיא לא לומדת לקחת אחריות לבחירותיה.
לא פעם אחד האתגרים הקשים ביותר עבורנו כהורים הוא לעמוד מנגד ולראות שהילד לא ממצה את כישוריו או מתנהל באופן לקוי. אולם עם הטיפוס בסולם שבכל שלב הולך ונעשה צר יותר, יגיע השלב שבו יהיה עלינו לאפשר לו לטפס לבד גם אם זה כרוך בנפילה וקימה מחדש.
ציינת ש"הדחיינות שלה גורמת ללא מעט עימותים ...", ואולי דווקא "המשימתיות" שלך גורמת לכך? את ובתך מתנהלות בסגנונות שונים. כאשר שני אנשים פוסעים יחד בשביל ולכל אחד קצב הליכה שונה - לא כיף להאט את הקצב, אך גם לא נעים להיות זה שנאלץ לרוץ ולהדביק את הפער. הסוד הוא בהבנה וקבלת השונות לצד הניסיון משותף לגשר על הפערים.
בנוסף, אני רוצה להצביע על נקודה קריטית בדינמיקה ההורית והזוגית שתיארת. במצב הנוכחי את ובעלך מושכים לכיוונים מנוגדים. במשיכת חבל זו- שניכם מפסידים ולמרבה הצער, גם בתכם. בדומה להכנת כרוב ממולא- אי אפשר ללא המילוי, וגם לא מומלץ לוותר על עלי הכרוב העוטפים אותו. כהורים אנו משמשים לילדנו מראה דרכה הוא מתבונן ולומד על עצמו. בתכם מקבלת מכם שני מסרים סותרים: מגוננות מול תובענות. השתדלו להעביר יחד מסר של אמון וביטחון ביכולותיה להתמודד ולשאת באחריות לתוצאות.
אני רוצה להציע מספר רעיונות כדי לצלוח את 'מרתון החיים' ולהתמודד עם תופעת הדחיינות:
• לפרק את המטרה ליעדים
כאשר מדובר במטרה שנדרש זמן כדי להשלימה, עלינו לגלות התמדה ויכולת של דחיית סיפוקים. "מבחן המרשמלו" הידוע שערך הפסיכולוג פרופ' וולטר מיטשל באוניברסיטת סטנפורד ביסס את המסקנה שיכולת דחיית הסיפוקים הנלמדת בגיל צעיר עשויה לסייע באופן משמעותי להתמודדות רגשית, לימודית, חברתית ומקצועית בעתיד. מחקרים מלמדים שהצבת דד=ליין למועד קרוב ופירוק המשימה ליעדים ממוקדים מסייעים בהתמודדות עם דחיינות. ללמוד לבחינה שתתקיים בעוד שבוע נראה כמטרה רחוקה. ולכן חשוב לסייע לבתכם לפרק את המשימה ליעדים קטנים ומדידים ברמה היומית ולהגדיר מה עליה להספיק ללמוד בכל יום.

• לראיין הצלחה
ההתמקדות בדחיינות של בתך מכוונת את הפוקוס בעיקר לפן השלילי. השתדלו לערוך יחד איתה "ניתוח מקרה של הצלחה". הצלחה במשימות מעלה את תחושת המסוגלות העצמית והערך העצמי, ולכן מומלץ להתבונן אפילו בהישג קטן ולברר- מה היה החלק שלך בהצלחה? מה עזר לך להשלים הפעם את המשימה? מה את לומדת מכך לפעם הבאה?

• הנאה גורמת להנעה
הצלחה אינה חייבת להיות קשורה רק במאמץ ובעבודה קשה. מותר גם ליהנות! שאלי את בתך: מה גורם לך הנאה בדרך? איזה צ'ופר ידרבן אותך להמשיך? החיזוק אינו חייב להיות דבר חומרי- גם לחיבוק ולמילה טובה יש ערך עצום.

• לנעול את הנעליים
לעיתים רק לאחר שמתחילים לבצע את המשימה החשש מתפוגג, העניין בה גובר ואפילו נהנים. כשאני מהרהרת האם לצאת להליכה, במקום להתלבט ולתת לתירוצים לנהל אותי, אני פשוט נועלת את נעלי הספורט. אז יאללה! פשוט נצא לדרך.

אנחנו מתכננים לטוס בקרוב לחופשה של חמישה ימים לחו"ל ולהשאיר את הילדים (בן 5 ובת 3) אצל סבא וסבתא. אנחנו חוששים שזה לא יהיה פשוט עבורם ומתלבטים האם וכיצד להכין אותם מראש? האם לשוחח איתם בטלפון או בשיחת וידאו במהלך הטיול?
המילה האהובה עליי בעברית היא... געגוע.
געגוע הוא רגש מורכב, שמזכיר לי קצת שוקולד מריר. שכן, בסופו של דבר- כמה טוב שיש לנו למי ולמה להתגעגע.
כולנו חווים רגשות מגוונים לאורך החיים, בהם געגוע. גם ילדים חווים מגיל צעיר פרידה זמנית מאדם קרוב- במהלך היום כאשר הם הולכים למסגרת יומם או בהיעדרות זמנית של אחד ההורים בשל מילואים, עבודה וכד'.
חרדת נטישה הינה פחד טבעי המופיע לרוב מגיל שמונה חודשים עד גיל שנתיים וחצי. לרוב הילד מגיב בבכי, כשאחד מההורים עוזב את החדר. תגובה המעידה על היכולת להבחין בין דמות מטפלת מוכרת לבין מבוגר זר. ההתפתחות של קביעות אובייקט – ההבנה שגם אם משהו נעלם מהעין הוא ממשיך להתקיים- מפחיתה את החרדה.
בדומה לחרדות אחרות גם חרדת נטישה/פרידה, מופיעה על רצף שבין פחד טבעי לבין פחד הפוגע בתפקוד ועלול להמשיך גם לאחר תום השלב ההתפתחותי.
קשה לחזות מראש, כיצד ילדיכם יגיבו לפרידה זמנית, וכאמור כל ילד עשוי להגיב באופן שונה בהתאם לגילו ואופיו. אולם, זו עשויה להיות הזדמנות להרחיב את ארגז הכלים להתמודדות רגשית מיטיבה.
אז... מה עושים עם געגוע?
נתחיל מהמיינדסט- נראה לי, שגם לכם לא פשוט לשחרר.
כן, גם הורים מתגעגעים ומוצאים עצמם במהלך החופשה מדברים 90% מהזמן על הילדים. שימו לב עם איזו תבנית חשיבה אתם ניגשים לסיטואציה: האם אתם אוחזים בעמדה של חשש ואשמה? או אולי ציפייה והתרגשות מתוך ידיעה שילדיכם נשארים לבלות עם סבא וסבתא ומסוגלים להתמודד?
גם אם לא תשתמשו במילים מפורשות- הילדים קולטים. ולכן- בואו בחיוך ואופטימיות. זכרו שזמן של 'רק אבא ואמא' הוא משמעותי וחיוני לצבירת כוחות והטענת הזוגיות, במיוחד בשלב ההורות המאתגר. גם עבור ילדיכם- לזמן איכות וצבירת חוויות עם סבא וסבתא יש ערך מוסף. שננו זאת לעצמכם והעבירו את המסר לילדיכם. ספרו להם (לאחר שבדקתם מראש עם סבא וסבתא) כיצד הם הולכים לבלות ואפשרו להם להציע פעילויות שמעניינות אותם ובכך תרחיבו את תחושת האוטונומיה והשליטה שלהם.
היו קונקרטיים- כשבוע לפני הנסיעה ספרו לילדים בחיוך ובטון רגוע על הנסיעה. פרטו היכן תהיו, עם מי הם יישארו, מה הם יעשו, מתי אתם חוזרים וכיצד תשמרו איתם על קשר. ככל שהאירוע ייתפס כמוחשי- יהיה קל יותר לילד לעבד אותו. 'חו"ל' נשמע כמו יעד מוזר. ספרו והראו תמונות של היעד הספציפי אליו אתם נוסעים לבלות. הבהירו שאתם לא רק נוסעים אלא גם חוזרים.

'כמה זמן נשאר?'- תפיסת הזמן בגילאים צעירים רופפת ומבוססת בעיקר על ההווה. לקראת גיל שלוש לערך, באופן הדרגתי מתגבשת אצל הילד ההבנה השכלית והרגשית שהוריו יחזרו גם אם הוא לא רואה אותם פרק זמן מסוים. המונח 'חמישה ימים' לא נתפס בגיל שלוש. כדי להמחיש לילד את מושג הזמן ניתן להוציא מדי יום הפתעה מקופסה שהכנתם מראש ועם ילדים גדולים יותר ניתן להכין טבלה עם ימות השבוע, שתאפשר להם לסמן בכל יום שחלף מה עשו וכך לקבל הערכה כמה זמן נותר וגם לשתף בחוויות שלהם.

שמרו על שיגרה- מומלץ שהילדים יישארו בסביבה הטבעית והמוכרת להם וימשיכו בשגרת יומם. עדיף שכל הילדים יישארו יחד עם דמות מוכרת ואהובה כדי לחזק תחושת בטחון. במידה והילדים לא נשארים בבית כדאי שייקחו עימם 'חפץ מעבר' שעשוי להרגיע אותם.
קשה לנבא האם שיחת טלפון / וידאו תרגיע או תעצים את הקושי. כדאי לנסות ובהתאם לתגובת הילד- החליטו האם להמשיך בכך. קחו בחשבון, שלרוב תחושת הגעגוע עשויה להתגבר כעבור יומיים- שלושה, לאחר שההתלהבות מהשהות אצל סבא וסבתא פוחתת. זה טבעי ונורמלי, שהילד יחוש קושי ויבכה. וזה בסדר.
יש לך רעיון?- שאלו את ילדיכם אלו רעיונות הם יכולים להציע כדי להתמודד עם רגש הגעגוע. אל תמהרו להעניק לילד פתרונות. עודדו וחזקו על גילויי יוזמה ובכך תעצימו את תחושת המסוגלות והשליטה שלהם.
לעבור בין ערוצים – ציירו עם הילדים 'שלט לגעגוע' שבעזרתו אפשר "להריץ סרט" קדימה או אחורה לרגע משמח, ולעבור לערוצי התמודדות נוספים כמו מוזיקה, בידור וספורט. אפשר לסייע לילד להחצין את הרגש ולדמות אותו לגל שבא והולך. ההחצנה והשימוש בדמיון מאפשרים לילד להתבונן על התחושות ממרחק ולווסת אותן.
משפט לדרך – כדאי להצטייד במשפט מעודד שהילד ממציא או מתחבר אליו ויכול לשלוף ברגע שקשה לו במיוחד כמו- 'גם כשאבא ואמא רחוקים- הם אותי אוהבים'.
לסיום, זכרו ש...לכל שבת יש מוצאי שבת- קחו בחשבון שלא תמיד החזרה פשוטה. לעיתים הילד מביע כעס וריחוק או לחילופין הצמדות יתר ובכי מתוך חשש שאתם עלולים 'להעלם' שוב. זה עשוי לקחת זמן. גלו סבלנות. עד לטיול הבא.
ו... שתמיד נתגעגע בטוב!

כשמישהו מעיר לי אני ישר נכנסת למצב מגננה ולא מסוגלת להקשיב למה שיש לו לומר, גם אם כוונתו טובה. אני רואה את הקושי לקבל ביקורת גם אצל אבא שלי וזה ממש מפריע לי. ובכלל מספיק לי שאני הכי ביקורתית כלפי עצמי ולוקחת קשה כשאני טועה. איך אפשר לעבוד על עצמי כדי לשנות את המצב?
האמת, לרובנו קשה לקבל ביקורת ב"זרועות פתוחות". גם אם נכנה אותה במילים מעודנות כ"ביקורת בונה". ביקורת פוגעת בצורך הבסיסי שלנו לחוש אהובים ומוערכים בכל תנאי ומאלצת אותנו לפגוש בחולשות ובמגבלות שלנו.
הרגישות למשמע ביקורת עשויה להשתנות במצבים שונים ומאדם לאדם, ותלויה בעיקר במרכיב מרכזי באישיות- הדימוי העצמי. בנית הדימוי העצמי החיובי מתחילה מינקות, בהתפעלות ובאהבה ללא תנאי שהורינו מרעיפים עלינו. כאשר אין בידינו די משאבים לבניית דימוי עצמי חיובי – הרי שכל מפגש עם כישלון או אכזבה עלול לערער את תחושת הביטחון שלנו בעולם.
המטפלת המשפחתית, וירג'יניה סאטיר, השתמשה בדימוי של קדירה לתיאור הערך העצמי שלנו.
כדי שתבשיל ייצא טוב יש להשגיח עליו, לערבב את המרכיבים, להוסיף תבלינים, לבשל על אש קטנה וכו'... כאשר יש לנו "קדירה פנימית" מלאה, אנו גדלים לאנשים שמסוגלים לקבל את עצמינו על חולשותינו וחסרונותינו. גם אם לא הצלחנו במבחן ,כפי שציפינו-יתכן ונתאכזב מעט, אך עדיין נרגיש שווים. שכן ,הדימוי העצמי שלנו אינו תלוי לחלוטין בציון זה או אחר. לעומת זאת, כאשר הקדירה ריקה והדימוי העצמי נמוך- כל משב רוח קל מערער אותנו והביקורת החיצונית הופכת להרסנית, ומייצרת תחושות קשות של השפלה ותסכול.
ציינת שקשה לך לראות את הצד הביקורתי באביך. לא פעם אחרים משמשים לנו מראה להבחין במה שאולי גם קשה לנו עם עצמנו. ואכן, הפן הביקורתי במערכות יחסים מקשה על היכולת לפתח אינטימיות ולחלוק בקשיים ובחולשות.
מה לעשות?
• למלא- ראשית, חשוב למלא מדי יום את "קדירת הערך העצמי" שלנו, כך לא נהיה תלויים אך ורק בתוצאות של אירועים וחיזוקים חיצוניים. כווני את הזרקור לחוזקות שלך. רשמי מדי יום לפחות שלושה דברים שאת מעריכה ומודה לעצמך עליהם.
• לסנן- לא כל ביקורת ראויה להתייחסות ולעיבוד פנימי. לעיתים ביקורת היא תוצר ההשלכות של הזולת. ניתן פשוט לומר- "אני שומעת אותך. אך איני מסכימה עם חלק מהדברים שהעלית". קחי נשימה. אל תמהרי לתקוף בחזרה או לפסול את כל הנאמר.
• לברור- השתדלי לבחון את הביקורת באופן ענייני. נסי לקחת אותה למקום חיובי של התקדמות ולמידה. הקשיבי מבלי להתגונן. אם משהו לא ברור- בקשי הבהרות.
• טעמי- לפעמים אפשר לבקש משוב במנות קטנות. בכפיות. אומרים שההבדל בין רעל לתרופה הוא... המינון. זה נכון גם למינון בתחום מתן וקבלת ביקורת. כאשר הביקורת מופנית אלינו בזמן שאיננו מסוגלים להכיל אותה עדיף לומר- "חשוב לי לשמוע מה שיש לך לומר. אך אני מעדיפה שנקיים את השיחה בזמן אחר."
וכמה מילים על ביקורת עצמית...
רבים מתבלבלים בין מודעות עצמית לביקורת עצמית. מגיל שנה המודעות הראשונית נכנסת לפעולה, כשהילד מזהה את עצמו בתמונה וקורא בהתפעלות- "הנה אני!". מודעות עצמית הינה פונקציה חיונית להתפתחות ולהתקדמות. אולם התמקדות-יתר בשלילי עלולה לגרום לכשלים רגשיים, לחוסר ביטחון עצמי ולירידה במוטיבציה.
לעיתים הביקורת העצמית הוטמעה בילדות מצד ההורים או דמויות סמכות אחרות והפכה עם הזמן לפס-הקול הפנימי שלנו. מהו הפלייליסט המלווה אותך? האם אלו בעיקר משפטים שליליים המתמקדים רק במה שיש לתקן?
מותר לטעות. למעשה- חשוב לטעות! כאשר אנו טועים בנסיעה- תוכנת הניווט לא צורחת עלינו שטעינו, אלא פשוט עורכת חישוב מסלול מחדש. אולי כדאי שנאמץ טקטיקה זו? אם את רואה בכל טעות- כישלון עצמי, תתקשי להיות בתנועה של התקדמות וצמיחה. אהבתי את הגדרתו של וינסטון צ'רצ'יל למושג הצלחה-"הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות." איזה יופי! להצליח לראות בכישלון הזדמנות להתנסות מחודשת וללמידה. ובדיוק מהמקומות הללו נבנה החוסן הפנימי שלנו, שמאפשר לנו לגדול.

אחרי שאני ואשתי רבים נוצר מצב שאני זה שתמיד עושה את הצעד הראשון בבקשת סליחה או ניסיון הפיוס. יוצא שלפעמים אני מתנצל ללא כוונה אמיתית רק כדי שנחזור למצב של תקשורת נורמלית. מה לעשות?
ידוע, שבזוגיות טובה חשוב ללמוד לסלוח ולהתפשר. אולם, כאשר הוויתור אינו מגיע ממקום שלם או מבחירה הוא אולי מקל לטווח הקצר אך עלול להסב נזק לטווח הארוך. לכל אחד דרכי התמודדות שונות במצבי קונפליקט. יש הזקוקים לזמן ולמרחב כדי לעבד את התחושות והשתיקה משמשת כסוג של מגן. אולם, כאשר היא מתמשכת עלול להתקבע דפוס הרסני הפוגע במערכת הזוגית ויוצר שריון שקשה לחדור.
התבוננות במילה "להתנצל" מגלה שהשורש נ.צ.ל מקפל משמעויות מעניינות- מצד אחד התנצלות עשויה לשמש כחבל הצלה במטרה להיטיב את מערכות היחסים שלנו ולהפחית תחושת אשמה ומנגד ההתנצלות עלולה להביא לתחושת ניצול כאשר הזולת משתמש בה כנגדנו.
רנדי פאוש בספרו "ההרצאה האחרונה" טוען שהתנצלות טובה פועלת כאנטיביוטיקה בעוד שהתנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים. הניסיון שלך לפייס רק במטרה לטהר את האווירה עלול לייצר תחושות של הקרבה ותסכול.
ויתור וסליחה הינם אבני יסוד בבניית תקשורת טובה כאשר הם נובעים מתוך הדדיות.
מה ניתן לעשות?
• הגדירו "זמן פציעות"- בדומה למשחק כדורגל- בסמכות השופט להוסיף פרק זמן בסיום המשחק כאשר לא מגיעים להכרעה. נסו לקבוע מראש מהו הזמן הסביר המתאים לשניכם- כדי לעצור ולהירגע.
"פסק זמן" מוגדר ומוסכם על שניכם עשוי להיות צעד חשוב בניהול הקונפליקט וביכולת לאפשר לכל אחד מרחב אישי כדי לעבד את התחושות. הידיעה ש'נדבר על זה בערב' או 'בעוד שלוש שעות' מאפשרת לעבד את התחושות, להביע אותן בהמשך באופן שקול ומווסת ולהצליח להכיל ולהקשיב לאחר.
• להכין את הקרקע- עוד לפני שלב ההתנצלות חשוב לתקף את רגשות הזולת. אמירה כמו- "אני רואה שקשה לך" או "אני יכול/ה להבין שאת/ה פגוע/ה" גורמת לנו להרגיש שבן/ת הזוג רואה אותנו. התיקוף מעניק לגיטימציה לרגשות ולתפיסת האירוע שלנו גם אם היא סובייקטיבית. עצם התיקוף מהווה קרקע פורייה ליצירת סליחה הדדית.
• להמשיך דף חדש- לא תמיד נכון למהר "להתחיל דף חדש". זכרו שגם עמוד חדש בספר נשען על הפרקים שקדמו לו ולא מומלץ להתעלם מהם.
סליחה אולי לא משנה את העבר אך עשויה להרחיב את העתיד. הפיוס מביא לחיזוק הקשר. אולם, סליחה "מן הפה אל החוץ" לא משחררת את הפגיעות שממשיכה לבעבע ולרוב רק מצטברת ותופחת. לכן חשוב להתייחס למה שקרה ולנסות לגבש מכך המלצות לעתיד.
• להיות אני- כאשר חיים על פי הרצונות והצרכים של הזולת בלבד, אנו למעשה מוותרים על עצמנו בקשר. ויתור על העצמי מסב נזק עצום לקשר הזוגי והוא הגורם בהמשך לעריכת "פנקסנות" והתחשבנות על כל פרט. לצד קבלת האחר יש להכיר בשונות הקיימת, להיות אותנטיים ומדויקים ולהצליח להשאר נאמנים לעצמנו, לערכים ולרצונות שלנו מתוך כבוד והקשבה זה לזה.
• האותיות הקטנות- כידוע, בכל חוזה אסור לפספס את האותיות הקטנות. במתן מחמאה או חיזוק- הסוד טמון בפרטים הקטנים המייצרים תחושה שמישהו רואה אותנו באמת. כך גם בבקשת סליחה– היכולת לפרוט את הנקודות עליהן אנו מתנצלים עדיפה על התנצלות כללית וסתמית. מודעות לפרטים מלמדת שאנו מתייחסים ברצינות לאירוע ונוטלים אחריות.
• לטייל בארץ חדשה - ההבנה שאנו משחזרים בתוך הזוגיות קשרים מוקדמים מאפשרת לבני הזוג להבין זה את זה ולחוש אמפתיה וחמלה. הבעת סליחה קשורה במידה רבה לערכים ולמודלים שהוטמעו בנו מילדות- מה זה אומר עלינו אם אנחנו רבים? של מי התפקיד לסלוח או לבקש סליחה? מדוע חשוב לי להיות "הצודק"? מדוע אני ממהר/ת לפייס?
אני מזמינה אתכם להיות תיירים ב'ארץ של בן/ת הזוג'. בואו בעמדה סקרנית ולא שיפוטית ושאלו- מדוע קשה לבת/ן זוגי להתנצל? מהן הנקודות הרגישות שגרמו לו/ה לתחושת פגיעות עמוקה?
בקשת סליחה אינה בהכרח הסכמה עם המעשה או מחיקת האירוע אלא בירור עצמי וזוגי מתוך יצירת הבנה משותפת כיצד ניתן היה אולי לנהוג אחרת ומה כדאי שניקח אתנו הלאה לחיזוק הקשר.

כשאני חושבת על ההתנהלות מול הילדים שלי בחופש הגדול, אני בעיקר חשה תסכול ואכזבה מעצמי. חברותיי מעלות לסטורי דברים נהדרים שהן עושות עם הילדים שלהן ואילו אני רק מחכה שהחופש יסתיים ושהילדים יחזרו למסגרות. מה לעשות?
הפסיכואנליטיקן ויניקוט טבע את המושג- 'אמא טובה דיה'- Good enough mother (שנכון, גם לאבות). כהורים אנו משתדלים להיענות לצרכי ילדינו, אך ברור שאין באפשרותנו לספקם באופן מלא. יש בזה לימוד חשוב להתפתחות ההבנה שלא תמיד הילד יוכל לקבל כל מה שהוא רוצה, כאן ועכשיו ומלמד את הילד לווסת את רגשותיו ולדחות סיפוקים. חשוב שתזכירי לעצמך, במיוחד בתקופה מאתגרת זו של החופש הגדול- שאת אמא מספיק טובה.
באופן אישי, אני לא מתה על המילה "מספיק". היא מזכירה לי ציון "לא משהו" בתעודה. אך גיליתי שבמילה "מספיק" מקופלות המילים "ספק" ו"סיפוק".
ואולי זהו סוד הקסם- לדעת לנוע בין הספק- האם אנו פועלים כפי שרצינו ותכננו לבין תחושת הסיפוק כשאנו מצליחים לעמוד לפחות בחלק מהאתגרים.
מה לעשות?
• תעשו צ'יז- לפי תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר, אנו משווים את עצמנו לאחרים על מנת להעריך את היכולות והתכונות האישיות שלנו. אולם, רובינו לא מעלים את הרגע של "לפני ואחרי "התמונה עם החיוך והכיף ולמעשה, מייצרים מציאות מסולפת כאילו הכל מושלם. אז זהו... שלא. ההשוואה לחברותייך לא מועילה עבורך ורק מייצרת תסכול ורגשות אשמה ונחיתות. זכרי- מה שעובד לאחרים אינו בהכרח נכון לך. אנו אולי רואים פיסת דשא קטנה (וירוקה) של השכן אך לא יודעים על המצוי בביתו. ולכן מומלץ לגבש ציפיות מותאמות עבורנו בהתאם ליכולות ולצרכים שלנו. במקום להתבונן בתמונות - נסי לשוחח שיחה אמיתית מלב אל לב עם חברה ולשתף בקשיים. אני בטוחה שתגלי שאת לא לבד.

• זה הזמן לסלוח- היכולת לסלוח לעצמנו מאפשרת לנו לפעול ממקום טוב יותר. כאשר אנו מופעלים מרגשות אשם אנו נוטים להגיע למקום של פיצוי או כניעה.

• צעד צעד- מה זה בכלל אומר להיות הורה טוב? בפועל זה מיליון ואחת פעולות קטנות. בחרי דבר אחד קטן שהיית רוצה לשנות כבר מחר בבוקר בהתנהלות שלך מול הילדים, כמו- לפתוח את היום בשיר, להכין יחד ארוחת ערב, למצוא עשר דקות של שיחה אישית עם כל ילד לברר לשלומו. וצאי לדרך.

• ביי ביי "מושלם", ברוך הבא "כל הכבוד"! - אושר הוא תבלין סודי וחמקמק. לא פעם אנו משחקים איתו מחבואים. נסי להגביר את עוצמתם של הרגשות החיוביים בחייך כמו הכרת תודה, סיפוק ותקווה. פרופ' פרדריקסון ערכה מחקר העוסק באיזון בין רגשות שליליים לחיוביים. לטענתה, יש לקיים יחס של 1:3, כלומר כדי להרגיש מאושרים עלינו לחוש שלושה רגשות חיוביים על כל תחושה שלילית. נוכל להזמין תחושות חיוביות בכך שנכוון זרקור על הדברים הטובים בחיינו. בתקופה המאתגרת של החופש הגדול חשוב לא רק ללמוד מטעויות אלא גם לקחת אחריות על ההצלחות שלנו. בסוף יום כתבי לעצמך שלושה דברים (קטנים וגדולים) שעשית.(אני מתעדת בקבוצת וואטצאפ פרטית של "מילים טובות") פרגני לעצמך על היש.


• להיות ברגע - מרכיב העשוי להגביר רגשות חיוביים הוא יצירת מעורבות במה שקורה לנו. להביא את עצמנו לתוך החוויה ולהתמקד ביופי ובפשטות שבה. וזה לגמרי הרגע, שבו נחוש מספיק טובים. מספיק פלוס.

• לא עליך המלאכה לגמור- הטמעת הרגלים ויצירת שותפות הדדית חשובה לא רק בחופשה אלא כל השנה. ילד השותף למטלות הבית ולתכנון זמן חש שניתן לסמוך עליו, שהוא תורם ושותף והוא מרגיש שייך ובעל משמעות , רואה את האחר ומעריך יותר מה שעושים עבורו.

• להיות הטוב ביותר האפשרי- ד"ר טל בן שחר מבחין בין ה״אופטימליסט״ (מהמילה ״אופטימום״- הטוב ביותר שאפשר) שמוכן לפעול למען השגת מטרותיו, אך יודע גם ליהנות מהדרך ולהסתפק במצב הקיים הטוב האפשרי. לעומת ה"פרפקציוניסט" שאינו מוכן להתפשר עם תוצאות שהן פחות ממושלמות, חושש מכישלון ונותר לבסוף בתחושת אכזבה ואשמה. הלוואי שנצליח להגדיר מראש ציפיות שיזקקו את הגרסה המיטבית האפשרית שלנו.